<h1>שו"ת הרשב"א מיוחסות סימן קנ"א</h1>
<h2>דף יא.</h2>
עוד כתבת בקונטרס שתמה המתמיה וגם אתה כמוהו על מה שכתבתי בחיבור [תוה"ב ב"ג ש"ו], בגבינה שגבנו אותה מבהמה ידועה ואחר כך נשחטה הבהמה ונמצאת טריפה, ואפילו גבן מששים בהמות ונמצאת אחת מהן טריפה אסורה, שאין חלב אותה טריפה בטל, אם ידוע שהיתה טריפה בזמן שחלבו ממנה כולן אסורות, ולפיכך אם תוך שלשה ימים שגבנו נשחטה הבהמה ונמצא שהוגלד פי המכה בידוע שהיה שלשה ימים קודם שחיטה דתניא [חולין נ"א ע"א] וכו', ותמהת אמאי אין בטל בששים, אף על גב דהיא עצמה אינה בטלה דבעלי חיים לא בטילי (מ"ש) [מ"ט] חלב דידה לא בטיל. ועוד אמרת שאין לחלב אפילו דין אחד מאיבריה. דע נכבדי שלא נעלם ממני מה שאמרתם, ומי שעמד על חיבורי (המתמיה) [כמתמיה] ההוא אם הבין בו בעין האמת ראה מפורש בחיבורי בשער הראשון של בית התערובות בביאור דבר שיש לו מתירים, וז"ל יש לנו לחקור ולדעת ביצה של ספק טריפה שנתערבה באחרות ועדיין התרנגולת קיימת מהו, וכן לגבינה שגבנו אותה מחלב ספק טריפה שנתערבה באחרות ועדיין הבהמה קיימת ואולי תשהא י"ב חדש או תלד וכן כל כיוצא בזה, מסתברא כדכתבתי התם דכל דבר שאין המתיר בא בודאי וגם אינה בידו כגון ביצה וגבינה וכו' עד לפיכך נראה לי שהן כשאר האיסורים שאין להם מתירים ובטלים כדרך שבטלה ביצה של ודאי טריפה וגבינה של ודאי טריפה, עכ"ל שכתבתי שם. הנה שלא נעלם ממני מה שאמרת, ואיני כך בעיני שאטעה במה שתינוקות של בית רבן יודעים אותה. אלא שהכוונה שם אי היתה הגבינה חשובה וכדבר שאין בטל, גם זו נחמיר עלה שלא לבטלה כאילו היתה הבהמה ודאי טריפה, דכל תוך שלשה ימים ודאי טריפה היא. ולא היתה שם עיקר הכוונה לאסור כל תערובתן, אלא לעשות זאת שהוגלד פי מכה בודאי טריפה לכל דיניה. ויורה על זה מה שכתבתי שם שאין חלב אותה טריפה בטלה ולא לומר שאין חלב. אלא שהיתה הכוונה בזמן שאין אותה גבינה בטלה. ומה שכתבתי שאין חלב, טעות הוא שפלטתו סכין המהירות, והכוונה היתה לכתוב גבינת חלב אותה טריפה. והראיה, שכתבתי שאינה בטלה, ואם חלב לא היה לי לנקבה דחלב זכר הוא, חלב שחלבו גוי, חלב טהור. ועוד הבט נא וראה (בקוצר) [בקצר] אם כתבתי שם במקום זה שלא תהא הגבינה בטלה, ולא כתבתי שם אלא דין זה שהוגלד פי המכה שהוא עיקר הכוונה. חלילה [לי] מהכשל במכשולות כאלו. וכך ראוי לכתוב שם לפי הכוונה, [בזמן] שאין גבינות חלב אותה טריפה בטלה.
<h2>דף לא:</h2>
ולענין כוונה לנטילה שאמרתם, כן האמת שצריך כוונת הנוטל או הנותן כתנא קמא דרבי יוסי, וכמו ששנינו בתוספתא דמסכת ידים [פ"א ה"ז] דתנא הנוטל מתכוין ונותן אין מתכוין ידיו טהורות רבי יוסי אומר ידיו טמאות, וקיימא לן כתנא קמא. ועוד נראה לי דההיא ברייתא משובשת היא דלא נחלק רבי יוסי בזה, דתנן פרק קמא דמסכת ידים [מ"ה] הכל כשרים ליטול לידים אפילו חרש שוטה וקטן מניח חבית בין ברכיו ונוטל חבית מוטה על צדה ונוטל והקוף נוטל לידים רבי יוסי פוסל בשנים אלו, אלמא בחרש שוטה וקטן מודה רבי יוסי, וקיימא לן כמתניתין וברייתא משבשתא היא. ומכל מקום למדנו ממנה דכוונה של אחד מיהא בעינן. ועוד נראה לי ראיה מההיא דפרק כל הבשר דאמר רב נוטל אדם ידיו שחרית ומתנה, אלמא תנאי בעי. והא דתנן פרק (ה') [פ"ד מ"ז] של מסכת מכשירין ומייתי לה בפרק השוחט [חולין ל"א ע"ב] הסוחט פירות לתוך אמת המים ופשט מי שידיו טמאות ונטלן ידיו טהורות, ודייק מינה בפרק השוחט דלא בעינן כוונה בחולין. כבר תרצתיה דההיא לאו טהורות לאכילת חולין קאמר, אלא לנגיעת חולין שנעשו על טהרת תרומה. ומעתה מה ששאלתם, כשנוטל ידיו מן הגוי, ומשום דגוי אדעתא דנפשיה קא עביד. אי משום כוונה, כבר נתבאר דאין צריך כוונה מהנוטל מחרש שוטה וקטן. אלא שעדיין [יש] להסתפק בו לפי שעשאוהו כזב, ותניא בתוספתא דטהרות [ידים פ"א ה"ז] כל שאינו מטמא במשא כשר לנטילת ידים. אלא שדברים אלו לא נאמרו אלא לקדשים ולתרומה אבל לחולין לא, שאם כן אין לך עכשיו נוטל משום אדם ואין לך מים ראויים לנטילה, שכלם טמאי מתים הם לפחות, והדולה אפילו לא נגע במים מטמא בו את הכלי והכלי מטמא המים. ומן הכל אדם נוטל לחולין בין מן הגוי בין מן הנדה וזבין, שלא החמירו באכילת חולין כולי האי. וגם מה שאמרתם מהו להטביל כלי על ידי גוי. זה לא שמעתי, אבל נראים הדברים שמותר, שלא אמרו אלא לנטילת ידים שהוא לאכילה, שהחמירו בה משום סרך תרומה.
<h2>דף צג:</h2>
ולענין דבר שיש לו מתירין, שהדבר ברור שלא נאמר אפילו באלף לא בטיל אלא כי ערב במינו, כדאיתא בירושלמי דנדרים [פ"ו ה"ד] (ובסוף) [וב]מסכת שביעית [פ"ו ה"ג], ותמהתי על הרמב"ם ז"ל [פט"ו ממאכ"א הי"ב] שתלה אותו בסברתו, וכתב בלשון נראה לי. אני אפרש, כי לפי שמצא לרי"ף ז"ל שאמר אפילו מין שאין במינו בפרק גיד הנשה [סימן תתכ"ג], דכתב שם פלוגתא דרב ולוי דפרק כיצד צולין [פסחים ע"ו ע"א] בריחא מילתא היא או לאו מילתא היא, ואמר דהא דתני רב כהנא פת שאפאה עם צלי אסור לאוכלה בכותח, לא לרב בלחוד שייכא אלא אפילו ללוי כיון דאפשר לאכלה בלא כותח. ויש לרי"ף ז"ל ראיה מפרק משילין דתנן התם [ביצה ל"ז ע"א] וכן אשה ששאלה מחבירתה תבלין ומים ומלח לעיסתה הרי אלו כרגלי שניהם, ואקשינן עלה בגמרא [ל"ח ע"א] וליבטיל מים ומלח לגבי עיסה, ופריק רב אשי [ל"ט ע"א] משום דהוי דבר שיש לו מתירין ואפילו באלף לא בטיל, אלמא אפילו בשאין מינו אמר, דהא תבלין בקדירה ומים ומלח לגבי עיסה אינו מינו ולא בטלי. ומפני מה שמצא הרי"ף ז"ל ויש סעד לדבריו מהא דרב אסי, לא ראה שיהא ההיא ברייתא ומאי דאיתמר בירושלמי ראיה מוכחת, ועל כן כשראה הוא להכריח כן, תלה הדבר בהכרע הדעת ולא בהכרח. ואם תאמר אם כן איך הניח הרב ז"ל הא דרב אסי, ואנו גם כן היאך נניח אותה. יש לומר דמים ומלח לגבי עיסה כמין אחד, דאין עיסה בלא מים ולא יאכל תפל מבלי מלח. וכן הדין בתבלין בקדירה, ואי נמי בתבלין הוי טעמא כדרבא [ל"ח ע"א] דאמר תבלין לטעמא עבידי וטעמא לא בטיל. ועל זה סמך הרי"ף ז"ל לפסוק.
<h2>דף צז.</h2>
ומה שכתבתי בקפילא נראה לך יותר מאשר כדברי מי שאומר דוקא קפילא ארמאה ובמסיח לפי תומו, ומן הטעם שאמרת לפי שאותו חוש לפעמים משתנה וכוזב כמו שיקרה לחולים. וכבר אמרתי [תוה"ב ב"ד ש"א] שיש לחוש לדבריהם. אבל ראיות מכריעות יש דקפילא לאו דוקא, מדאמר (בשלהי) [בשלמא] תרומה טעים לה כהן, ולא אמר טעים לה קפילא כהן. ועוד מדאמר רבא אמור רבנן בטעמא אמור רבנן בקפילא מין ושאינו מינו והיתרא בטעמא מין ושאינו מינו ואיסורא בקפילא, אלמא מדמחלקן שמע מינה טעמו היינו טעם הנרגש לכלל בני אדם, ולא אמרו קפילא אלא דארמאה וכדי שלא ישקר. וטעמא רבה איכא דזה מדרבנן וספקו לקולא. וההוא טעמא דכתב מר, ישגיח בה מר, דאי איתא אף הקפילא מקבל מקרה התמורה בתגבורת המרה. ומכל מקום ראוי לחוש.
<h2>דף צז:</h2>
וממה שבא בקונטרס לדון על מה שכתבתי בחיבורי בתורת הבית ועל מה שכתב הכותב, נראה שלא הגיע לידך החבורים בכלל, שאלו הגיע לידך ממנו תראה שלא נפל שם המכתב דרך מקרה, וכי באו שם הדברים מבוארים לא סתומים, ולא כתבתים ככותב נים ולא נים, אלא שיצאתי בעקבי הראשונים, ואחר שבאה עליהם החקירה לילות וימים, ודברים שהסכימו עליהם גדולי החכמים, ומה שהעליתי אל לבי בקשתי ובחרבי, לא מתוך הסברא הרצונית עד שהראוני מן השמים מתוך ראיות הכרחיות לפי דעתי, ואין לדיין אלא מה שעיניו רואות, ואעידה לי עדים נאמנים מה שהביאני לומר מתוך הלכות וביאורים נכונים. ואתה אמרת אל לבך לתור לו מנוחה, ועשית אלי ארוחה ומנחה שלוחה מדבר נביא וחוזה מחזה תחזה. ועתה אשיב על קצת פרטי הדברים אשר באו בקונטרס ושהוספת השאלה בהם. אמרת שהסכימו כמה מהגדולים על מה שאמרתי אני דאין אומרים חתיכה עצמה נעשית נבילה אלא בבשר בחלב. עמוד על חיבורי כי גם כן כתבתי אני בשם רבינו אפרים ז"ל, והוצק חן על שפתיו כי יש בדבריו ראיות חזקות כראי מוצק. ומה שנסתפק לך אם אותה חתיכה מצטרפת לבטל האיסור, נראה לי שגם היא מצטרפת לבטל האיסור, תדע שאם היה אפשר לסחוט את האיסור שבה, להעלות את האיסור מצטרפת שהיא עצמה מותרת היא, ואם עתה עשיתה נבילה דהא בהא תליא, וזה נראה לי נמי. והרי זה ככחל שאמרו [חולין צ"ז ע"ב] כחל בששים וכחל מן המנין וכחל עצמו אסור.
<h2>דף צח:</h2>
ולענין בטול האיסורים שאמרתם, לדעת רבותי הצרפתים ז"ל אומר ד"ת מותר לבטלו ולערבו בהיתר בידים לכתחלה, ומדרבנן הוא דאסור ואמרו שאין מבטל. ומה שאמרו בזרוע בשלה והוא היתר הבא מכלל איסור הא בעלמא אסור, הכי קאמר זהו היתר הבא מכלל איסור דמצוה לבטלה. אבל הראב"ד ז"ל [איסור משהו פ"ב] כתב דאסור לבטלו לכתחלה דבר תורה. ומחלוקת תלויה בההיא שמעתא דזרוע בשלה בפרק גיד הנשה. וכשנפל היתר לתוך איסור, אם הוא מאיסורי דאורייתא או אפילו דרבנן ויש לו עיקר בדאורייתא, אין מוסיפין עליו היתר כדי לבטלו. ואם עשה כן, בשוגג מותר במזיד אסור לו ולכל מי שעשה בשבילו. וכשאין לו עיקר דאורייתא, נראה שמותר לערבו ולבטל בידים. ויש מחמירים גם בזו. ונכון לחוש ולהחמיר. וכל פרטי דברים אלו וכל מה שיש עליהם מן הראיות אות מן ההויות מגמרין ומגמרא דבני מערבא, כבר כתבתי בארוכה בבית שלישי משער התערובות, לעיין מר התם ומשם יראה דעת רז"ל.
<h2>דף ק.</h2>
ומה דמסתפק ליה מר באיברים בין של שרצים בין של נבילה שנתערבו בשל היתר, אם יש להם בטול אם לאו, דדילמא כיון דאין להם שיעור [אהלות פ"א מ"ז] אף אין להם בטול, או דילמא אין להם שיעור אמרו אין להם בטול לא אמרו. אומר אני כי בבירור יש להם בטול, שלא אמר שיהא האבר שאין לו כזית או כעדשה חשיב יותר מן הבשר שיש בו שיעור, וזה יש להם בטול. ולא עוד אלא שרץ שחסר ממנו אבר בטל אבר אחד לבדו אינו בטל, ונבלה כלה שלמה בטלה אבר ממנה לא כל שכן.
<h2>דף קה.</h2>
ומה שכתבת מההיא דוהתקדשתם אלו מים ראשונים והייתם קדושים אלו מים אחרונים וכו' [ברכות נ"ג ע"ב], ותירצת דאי מההיא הוה אמינא דהתם למברך לחוד ומשום ברכה, ולא הבנתי לפי קוצר הלשון ההיא ברכה אי ברכת מים אחרונים הרבה כתבו שאין מברך, זה תורף דברי מר. ואני אומר כי מדברים אלו וממקצת דברים אחרים שבאו בקונטרסך נראה לי שלא עמדת על חבורי באורך, שאילו בא לידך היתה כוונתי מתבארת לך, ששם כתבתי הדברים בארוכה [תוה"ב ב"ו ש"ה]. ועל מים אחרונים אמרתי כדברי מקצת הגאונים וכדברי הראב"ד ז"ל [השגות פ"ו מברכות ה"ב], ולא כדברי הרמב"ם ז"ל. ומה שקראו אחרונים חובה ולומר שאין טעונין ברכה, היינו דוקא לכל המסובין שאינן אלא משום שמירה של מלח סדומית. אבל המברך על כוס של ברכה, אותו צריך לרחוץ ידיו מוהייתם קדושים, (ולא) [ואז] טעון ברכה ומברך על רחיצת ידים. ודוקא דבר שאין מזוהם אבל דבר מזוהם כבר אמר כשם שכהן מזוהם פסול לעבודה כן ידים מזוהמות פסולות לברכה. ואף הר"ם ז"ל כתב עליו הרב ז"ל בהשגות. ואמרתי אני שכן הדברים מוכרעים במקומן, שלא נאמרו שם ברכה אלא מחמת ברכה, דאמר רב יהודה אמר רב ואמרי לה במתניתא תנא והתקדשתם אלו מים ראשונים והייתם קדושים אלו מים אחרונים כי קדוש זה שמן ערב אני ה' אלהיכם זו ברכה. ומה שכתב הרמב"ן ז"ל דברכת נטילת ידים עובר לעשייתה כשאר מצות [פסחים ז' ע"ב], וכתב מר תמה אני על זה, אם מזוהמות פסולים לברכה כל שכן מטונפות, עד כאן. ואני אומר כי דברי הרב נכונים, ומה שאמר ידים מזוהמות פסולות לברכה, לא אמרו אלא לברכת המזון ולמי שנוטל הכוס לברכה, הא לברכות דעלמא לא אמרו אדם מעולם. ואדרבה אמרו [ק"ו ע"א] הנוטל ידיו לפירות הרי זה מגסי הרוח, וכן אמרו [ברכות מ"א ע"ב] דברים הבאים בתוך הסעודה שלא מחמת הסעודה טעונים ברכה לפניהם ולא לאחריהם ולאחר הסעודה טעונין לפניהם ולאחריהם, ולא [אמרו] שיהיה צריך לרחוץ ידיו, דאפילו בין תבשיל לתבשיל רשות אלא אם כן בין תבשיל לגבינה. וסתם ידים כשרות לברכה ולתלמוד תורה. ואם מטונפות כגון בבית הכסא או בדברים אחרים, מברך לסוף כמו שאמרו [פסחים ז' ע"ב] בטבילת גר ובנדה שפלטה שכבת זרע. ואם ירצה מקנח ידיו בצרורות אי נמי בכלי שאין ראוי לנטילה אי נמי בפחות מרביעית ומברך ואחר כך נוטל ידיו. ומכל מקום לא ראיתי עכשיו איש נזהר לדבר זה, ואפשר דכיון דצריך לנגב ידיו כל שלא נגב הרי זה עובר לעשייתן.
<h2>דף קו:</h2>
ולענין כוונה לנטילה שאמרתם, כן האמת שצריך כוונת הנוטל או הנותן כתנא קמא דרבי יוסי, וכמו ששנינו בתוספתא דמסכת ידים [פ"א ה"ז] דתנא הנוטל מתכוין ונותן אין מתכוין ידיו טהורות רבי יוסי אומר ידיו טמאות, וקיימא לן כתנא קמא. ועוד נראה לי דההיא ברייתא משובשת היא דלא נחלק רבי יוסי בזה, דתנן פרק קמא דמסכת ידים [מ"ה] הכל כשרים ליטול לידים אפילו חרש שוטה וקטן מניח חבית בין ברכיו ונוטל חבית מוטה על צדה ונוטל והקוף נוטל לידים רבי יוסי פוסל בשנים אלו, אלמא בחרש שוטה וקטן מודה רבי יוסי, וקיימא לן כמתניתין וברייתא משבשתא היא. ומכל מקום למדנו ממנה דכוונה של אחד מיהא בעינן. ועוד נראה לי ראיה מההיא דפרק כל הבשר דאמר רב נוטל אדם ידיו שחרית ומתנה, אלמא תנאי בעי. והא דתנן פרק (ה') [פ"ד מ"ז] של מסכת מכשירין ומייתי לה בפרק השוחט [חולין ל"א ע"ב] הסוחט פירות לתוך אמת המים ופשט מי שידיו טמאות ונטלן ידיו טהורות, ודייק מינה בפרק השוחט דלא בעינן כוונה בחולין. כבר תרצתיה דההיא לאו טהורות לאכילת חולין קאמר, אלא לנגיעת חולין שנעשו על טהרת תרומה. ומעתה מה ששאלתם, כשנוטל ידיו מן הגוי, ומשום דגוי אדעתא דנפשיה קא עביד. אי משום כוונה, כבר נתבאר דאין צריך כוונה מהנוטל מחרש שוטה וקטן. אלא שעדיין [יש] להסתפק בו לפי שעשאוהו כזב, ותניא בתוספתא דטהרות [ידים פ"א ה"ז] כל שאינו מטמא במשא כשר לנטילת ידים. אלא שדברים אלו לא נאמרו אלא לקדשים ולתרומה אבל לחולין לא, שאם כן אין לך עכשיו נוטל משום אדם ואין לך מים ראויים לנטילה, שכלם טמאי מתים הם לפחות, והדולה אפילו לא נגע במים מטמא בו את הכלי והכלי מטמא המים. ומן הכל אדם נוטל לחולין בין מן הגוי בין מן הנדה וזבין, שלא החמירו באכילת חולין כולי האי. וגם מה שאמרתם מהו להטביל כלי על ידי גוי. זה לא שמעתי, אבל נראים הדברים שמותר, שלא אמרו אלא לנטילת ידים שהוא לאכילה, שהחמירו בה משום סרך תרומה.
<h2>דף קז.</h2>
ולענין מה שאמרת בההיא דמסכת ידים [פ"א מ"ה] בחבית מוטה (לבסוף) [ובקוף], סוגיא דתלמודא כרבי יוסי בשני אלו. אני פסקתי [תוה"ב ב"ו ש"ד] בשתיהן כתנא קמא דרבי יוסי. חדא דסתם לן וקיימא לן כסתם מתניתין. ועוד מדבעא רב אשי מאמימר פרק כל הבשר קפדיתו אמנא קפדיתו אשיעורא קפדיתו אחזותא, ולא קאמר קפדיתו אכח גברא שהרי יותר ראוי להסתפק מפני מחלוקת תנא קמא. וכן נראה גם כן דעת רב אחאי [פ' מצורע שאילתא צ'] והרב בעל ההלכות [הלכות ברכות], שהתיר לשכשך הידים בתוך הכלי. וההיא דאריתא דדלאי כבר תירצתיה אני בחבורי משום דאריתא לאו כלי הוא הראוי לנטילה, והכי קאמר אי מקרב לגבי דוולא שהדולה שופך, הרי הוא כאילו נוטל מכח האדם השופך ולא מן האריתא. ועוד הרחבתי בו יותר שם בשער רביעי של בית הקדושה. והרמב"ם ז"ל [פ"ו ברכות הי"ג] שפסק כתנא קמא בקוף ופסק בחבית מוטה על צדה כרבי יוסי, גם אנו תמהנו על דבריו כמוכם ולא מצאנו טעם לדבריו אלו.
<h2>דף קח.</h2>
ומה שנסתפק לך גם בחלב שנפל בקדירה ואין בתבשיל שבקדירה ששים ונאסר התבשיל, ואחר כך נתן לתוכו היתר ורבה עליו, אם מותר ואם לאו. תחלת כל דבר אצטרך להקדים הקדמה אחת, והוא שחתיכה שבלעה איסור ואין בה לבטל את האיסור אי אפשר לחזור ולהתירה לעולם, שהרי עצמה נאסרת בודאי מחמת מה שבלעה, ואף על פי שאתה מרבה עליה כל היום היא באיסורה עומדת, דאי אפשר לעמוד על האיסור הבלוע אם יצא מתוכה אם לאו. ומעתה אם אותו תבשיל הוא מרק לבד שנמחה לתוכו שומן ורוטבו של בשר ונפל לתוכו חלב ונמוח ונאסר מחמת מיעוטו, אם נפל בשוגג לאחר מכאן לתוך אותו התבשיל של היתר ורבה בין הכל על החלב הכל מותר, שהרי לא נאסר תבשיל זה מחמת בלע אלא מחמת תערובת והרי רבה עכשיו היתר על [ה]איסור. ודין זה נוהג בין בלח כגון יין ביין ונפל לתוכו קיתון של מים בין יבש ביבש כגון חטין של תרומה שנתערבו בפחות ממאה של חולין ואחר כך נתרבו עליו חולין, ואי נמי כשבאו לחשיבות האיסור כשנתפצעו הן האגוזים ונפרצו הרמונים. אבל אם אותו תבשיל הוא דבר שנאסר מחמת בלע, כגון תבשיל שיש בו חתיכות בשר או ירקות וכיוצא בהן שנאסרו מחמת בלע, אי אפשר להתיר אותן חתיכות ואותם ירקות שלא נודע שנסחט מהן איסור הבלוע, והדין פשוט ומבואר. ומה שאמרו לי זה כמה בשם הכותב שתמה עלי במה שאמרתי שחתיכה עצמה אסורה, אחר שאני דן שאינה נעשית נבילה ואינה נאסרת אלא מחמת מיעוטה שאין בו כדי לבטל, עכשיו שניתוסף ההיתר הרי יש בו לבטל. אמרתי אם כן מצינו הגעלה באוכלין. אמרו לי כן [מ]שמו אין הכי נמי אם עשית כן בשוגג, אבל לכתחלה אסור לפי שאין מבטלין איסור לכתחלה. אלא כשמבטל האיסור ואכלו, אבל לסחוט האיסור ולהוציאו מתוך ההיתר אין זה מבטל האיסור, אלא מכשיר ההיתר ומפריד ממנו האיסור, שאם כן בטלתה כל הגעלה ולבון וטיחת הכחל. אלא דברים אלו בטלים ואסור לשומען והטורח בסתירתן ובטולן כמוציא זמנו לבטלה.
וממה שבא בקונטרס לדון על מה שכתבתי בחיבורי בתורת הבית ועל מה שכתב הכותב, נראה שלא הגיע לידך החבורים בכלל, שאלו הגיע לידך ממנו תראה שלא נפל שם המכתב דרך מקרה, וכי באו שם הדברים מבוארים לא סתומים, ולא כתבתים ככותב נים ולא נים, אלא שיצאתי בעקבי הראשונים, ואחר שבאה עליהם החקירה לילות וימים, ודברים שהסכימו עליהם גדולי החכמים, ומה שהעליתי אל לבי בקשתי ובחרבי, לא מתוך הסברא הרצונית עד שהראוני מן השמים מתוך ראיות הכרחיות לפי דעתי, ואין לדיין אלא מה שעיניו רואות, ואעידה לי עדים נאמנים מה שהביאני לומר מתוך הלכות וביאורים נכונים. ואתה אמרת אל לבך לתור לו מנוחה, ועשית אלי ארוחה ומנחה שלוחה מדבר נביא וחוזה מחזה תחזה. ועתה אשיב על קצת פרטי הדברים אשר באו בקונטרס ושהוספת השאלה בהם. אמרת שהסכימו כמה מהגדולים על מה שאמרתי אני דאין אומרים חתיכה עצמה נעשית נבילה אלא בבשר בחלב. עמוד על חיבורי כי גם כן כתבתי אני בשם רבינו אפרים ז"ל, והוצק חן על שפתיו כי יש בדבריו ראיות חזקות כראי מוצק. ומה שנסתפק לך אם אותה חתיכה מצטרפת לבטל האיסור, נראה לי שגם היא מצטרפת לבטל האיסור, תדע שאם היה אפשר לסחוט את האיסור שבה, להעלות את האיסור מצטרפת שהיא עצמה מותרת היא, ואם עתה עשיתה נבילה דהא בהא תליא, וזה נראה לי נמי. והרי זה ככחל שאמרו [חולין צ"ז ע"ב] כחל בששים וכחל מן המנין וכחל עצמו אסור.
<h2>דף קיא:</h2>
ומה שנסתפק לך במי שנכנס בביתו של גוי והיו שם כלים קרובים לחדשים ונסתפק אם חדשים אם לאו ומסיח לפי תומו, אם נאמן או לא. אם זה לפי מה שכתבתי אני [תוה"ב ב"ד ש"א] בקפילא ארמאה דנאמנותו משום דלא מרע נפשיה. זו אינה דומה [לזו], דלא מצינו מסיח לפי תומו גם בגוי אלא גבי מת [יבמות קכ"א ע"ב] ומשום עגון בנות ישראל. אבל אם קדר הוא הולכים אחר הרוב. וכן מעשים בכל יום שאנו לוקחים קדרות מן הקדר וסכינים ואסכלאות מן האומן. ומורי הר"ר יונה ז"ל היה נזהר שלא ליקח אלא במקום שיש אחרים, קדירה מתוך קדירות וסכין מבין סכינים. אבל מכל מקום נראה שורת הדין שכל שאומר לפי תומו שהוא חדש ויראה שהוא כמו שאמר מותר, לפי שאפילו נשתמש בו סתמו אין בן יומו ועוד שאפילו בן יומו אפשר שלא נשתמש בו בדברים אסורים, ועל טעם זה אנו סומכים בדיעבד במי שנשתמש בסתם כליהם. והטעם שכתבת בשם בעל התוספות ז"ל בכלי מדין משום דחיישינן שמא עשה בו גוי דבר חריף. אין נראה בעיני כלל, שאם [כן] חששא זו מדאורייתא היא מדהצריך הכתוב הכשר בכלי מדין, ואם איתא היאך אנו מתירים בדיעבד במי שנשתמש בסתם כליהם, והלא בכולם יש לחוש ולאסור אפילו דיעבד דספיקא דאורייתא היא. ועוד כל היכא דאיכא ספק ספיקא אפילו באיסורי תורה הולכים להקל, וכלי מדין הא איכא ספק ספיקא, ותלתא ספיקי נמי איתא למאן דאמר [פסחים מ"ד ע"ב] לא אסרה תורה אלא קדירה בת יומא, חדא דדילמא לא בשלו בה היום, ואם תמצא לומר היום שמא לא נשתמשו בו בדברים האסורים, שמא בדברים הפגומים בתבשיל זה כחומץ וגריסין וכיוצא בהן. ואפשר דבדין היה להשתמש בו לכתחלה ככל ספק ספיקא דמותר אפילו לכתחלה, אלא דעשו הרחקה יתירה לאיסורי גוים. ועוד דאם כן היאך הביא ר' יהודה ראיה מכלי מדין דנותן טעם לפגם אסור, דהא כלי מדין אפילו קדירה שאינה בת יומא לאו לפגם הוא דטעמא משום דברים החריפים הוא. ור' שמעון נמי דדחי לא אסרה תורה אלא קדירה בת יומא, אינו כן דהא כולהו אסר הכתוב מספק דברים חריפים. מכל זה נראה לי סתירת אותו טעם. אלא הקושיא שהביאו לדבר זה, כלומר כיון דסתם כליהם אינם בני יומן מפני מה אמרה תורה [במדבר ל"א] כל דבר אשר יבא וכו', קושיא זו מעיקרא ליתא, דהא קמפרש רבי שמעון לא אסרה תורה אלא קדירה בת יומא כלומר אם בשלו בה בבירור ביומו. ובדברים חריפים שכתב הרב ז"ל שאין בהם [משום פגם]. נראה שהביאו לומר כן מה שאמרו [ע"ז ל"ט ע"א] באיסורי של חלתית, משום דמחתכי לה בסכינא דארמאי אף על גב דאמר מר נותן טעם לפגם מותר אגב חורפא דחילתתא מחליא ליה, דאלמא כל דבר חריף מתקן טעם הפגם ומחזירו לשבח. ונראה לי שאין הנדון דומה לראיה, שלא אמרו אלא בפליטת הבלע הפגום המועט שנתערב בדבר חריף שהוא בעין, (דאי) [הא] בליעת החריף שהיא מועטת שיתקן וימתק הפגום הבלוע בכלי לא, שאם אין אתה אומר כן אין לדבריהם קץ, שאין לך קדירה וקערה שלא נכנסו לתוכה פלפלין או תבלין עם התבשיל, ומעתה מה ששנינו [שם ע"ה ע"ב] וכולן שנשתמש בהן עד שלא לבן מותרת מוקמינן כמאן דאמר נותן טעם לפגם מותר, אמאי מותר והא דרכן להשתמש בהן בדברים החריפים ולאו נותן טעם [לפגם] הוא. וא"כ באותה ברייתא דקתני אם נשתמש בהן עד שלא הגעיל מותר, היה להם לשנות בהן ואת שדרכן להשתמש בהם על ידי דברים חריפותו כמדוכות ומכתשות אם נשתמש בהן עד שלא הגעיל אסור. ועוד אפשר לומר דדוקא חריפותו של חלתית שממתק הבלע הפגום, אבל שאר דברים חריפים לא שמענו [ד]היאך אפשר דלא משתמיט בשום דוכתא שיאמרו כן. ועוד שאם [כן] כלי מדין אפילו כלים שאין בני יומן צריכים הכשר כדי להשתמש בהם אפילו בדברים חריפים, דאין מן הדעת שהתיר להם התורה כלי שאין בן יומו לדברים יחידים ושיאסור אותה לדברים אחרים, ואם היו צריכים הכשר לדברים חריפים על כל פנים צריכים הכשר לכל, שאי אפשר שלא יחתכו או יכתשו דברים חריפים שזה דבר מצוי תמיד עושים כן, ולחתיכת חלתית לבדה לא חיישינן שאין מצוי. וזה נראה לי יותר. ואם היינו מפרשים ההיא דחלתית משום שמנונית שעל גבי סכין כיון שהוא מחודד ואינו אלא טיחה בעלמא ושליט ביה אוירא אף היא פגומה כשאין בת יומא. וההיא דצנון שחתכו בסכין [חולין קי"א ע"ב], מסתברא דמהאי טעמא הוא, ולא מחמת בלע שפולט על ידי חריפותו של צנון, דאם כן ה"ל נותן טעם בר נותן טעם. ואף על פי שרש"י ז"ל פירש בלשון אחר הלשון השני שפירש משום שמנונית סכין נראה לי עיקר. גם מה שפירשו בשם התוספות [הכלי] [דכלי] שבשלו בו יותר מיום אחד נותן טעם לפגם לעולם ואפילו הוא בן יומו. גם זה דחוי מעיקרא לפי דעתי, דאם כן כלי מדין לרבי שמעון [ע"ז ס"ז ע"ב] למה אסורים ואפילו בני יומן, וכן מי אמר כלים חדשים שלא בשלו בו אלא היום, הא לא אמרו אלא בני יומן דהיינו שבשלו בו (ב"י) [ביומן]. ואי אפשר לומר דכל מה שנתבשל בכלי שאין בן יומו שיהא התבשיל עצמו פגום, אלא שהבלע שנתערב עמו הוא פוגם קצת שלא לאסור בתערובתו, אבל הוא עצמו אם נתערב באחרים אינו פוגמו ואין מתירין תערובתו משום נותן טעם לפגם, וזה נראה לי ברור. והשמן והדבש והמרקחת שלהם שאנו לוקחים מהם ואין אנו חוששין לזילופם של כליהם, היינו משום דסתם כליהם אינם בני יומן ונותן טעם לפגם בדיעבד מותר.
ומה שאמרתי אני לפסק הלכה [תוה"ב ב"ד ש"א] בביצה אסורה בקליפה שנפלה לקדירה של היתר, שאינה אוסרת שמה שיוצא ממנה אינו אלא זיעה בעלמא. ושאלתם אם נתבשלה במים בקדירה חולבת, אם מותר לתת אותה ביצה במולייתה או בתוך התרנגולת או לא. זה מותר אפילו לכתחלה, דהא נותן טעם בר נותן טעם הוא החלב בקדירה והקדירה במים והמים בביצה, וכן ירקות שנתבשלו בקדירה חולבת מותר לאוכלו עם הבשר, כדגים שעלו בקערה [חולין קי"א ע"ב] ומאי עלו נתבשלו. אבל ביצים שנתבשלו בקדירה עם בשר ואפילו בקליפתם אסורים לאכלן בכותח, שקליפת הביצה בבירור מנוקבת היא, וכשאדם מבשלה בתוך יורה של צבעים תמצא הביצה עצמה צבועה מאותו צבע, ולכן אסרו חכמים [שם צ"ז ע"ב] ביצת אפרוח והתירו ביצה אסורה שזו פולטת ציר של אפרוח וזו אינה פולטת אלא זיעה בעלמא. וממה שכתבת מענין נותן טעם בר נותן טעם דבר ברור הוא שלא אמרו נותן טעם בר נותן טעם אלא בדבר שעובר לשני טעמים עד שלא יבא לידי איסור כדגים שעלו בקערה, אבל מה שקבל טעם מן האיסור אפילו אתה מרבה עליו כמה טעמים לעולם אסור, דאיסור שבו להיכן הלך. ועיקר טעמו של דבר זה שאמר בנותן טעם בר נותן טעם אינו ראוי לחול עליו שום איסור, ואין לך אלא שנים בלבד והם בשר בחלב וקדשים, שהבשר שנתבשל בכלי ואחר כך נתבשלו דגים באותו כלי וקבלו הדגים טעם מן הקדירה, כבר נקלש טעם הבשר כל כך שאין ראוי לחול עליו שם בשר בחלב כשאוכלו בכותח, כיוצא בו קדשים שאמר בשלהי עבודה זרה [ע"ו ע"א] השפודין והאסכלאות מגעילן ואמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה כל יום ויום נעשה געול לחבירו, ע"כ אין אומר' כן באיסורין דעלמא, דאילו שפוד שצלו בו בשר נבלה אף על פי שצלו בו אחר כך בשר שחוטה לא יצא מאיסורו ועוד צריך ללבנו. ולא עוד אלא שכולו נאסר כדקיימא לן [פסחים ע"ד ע"א] בשל מתכת חם מקצתו חם כולו, לפיכך צריך ללבן את כולו, ואילו בקדשים כל שצלה בקצתו חטאת השתא נעשה געול לשלמים דאמש מקמי דנהוי נותר. וטעמא כדאמרן דכל שצלה בו חטאת השתא נחלש ונקלש בלע של שלמים שנבלע בו, ולא נשאר בו כ"כ שיהא ראוי לחול עליו שם נותר. אבל בלע של איסור אין אומרין בו נותן טעם בר נותן טעם מותר, אפילו יוצא לשלישי ולרביעי, עד שיכשיר הכלי כפי מה שהוא כלי בהגעלה או בלבון, וזה דבר ברור ואין בזה שום פקפוק. ומיהו ראיתי בקונטרס שכתבת דיש אומרים כן ומביאין ראיה מקערה שמלח בה בשר [חולין קי"א ע"ב]. ותמהתי על מי שהביא הראיה, וכי לראיה אנו צריכים והלא מקרא מלא דבר הכתוב [במדבר ל"א] בכלי מדין. וברייתא נמי תניא [ע"ז ע"ה ע"ב] בלוקח כלי תשמיש מן הגוים וכולה ברייתא אסרי לכתחלה, ואפילו בדיעבד למאן דאמר נותן טעם לפגם אסור, ואילו היה כלי בן יומו לכולי עלמא אפילו בדיעבד אסור, ודברים מפורשים מבוררים הם מן המקרא ומן המשנה.
<h2>דף קיב:</h2>
ומה ששאלתם לפי מה שאמר בירושלמי לא תאכלו כל נבלה לרבות הרסוקין, (ודק) [ודג] מרוסק מנא לן דאסור. אפשר דאתי במה מצינו. אלא שאותו ירושלמי לא ידעתי מה טיבו, ולמה לו למילף מכל נבילה, וכי מגרע גרעה נבלה מרוסקת מצירה ורוטבה וקיפה שנתרבו מן הטמאים, דגרס פרק כל הבשר רב מרי בר רחל אימלח ליה בשר שחוטה בהדי בשר נבלה אתא לקמיה דרבא אמר ליה אלה הטמאים לכם לאסור צירן ורוטבן וקיפה שלהן, והוא הדין לרוטבן וקיפה של דגים דהכי דרשינן בתורת כהנים [פ' שמיני] בדגים הטמאים לאסור צירן ורוטבן וקיפה שלהן. ועיקר דרשה זו לרוטבן וקיפה, וציר אגב גררה נקטה, דציר דגים זיעה בעלמא הוא ואינו אסור אלא מדרבנן כדאיתא פרק גיד הנשה [צ"ט ע"ב]. ואפילו גיעולי גוים כלי שנתבשלה נבלה אסרה תורה מכלי מדין.
